סיפורים מהקליניקה
כיצד חיים עם פוסט טראומה?
א׳ הגיע אליי כשהוא מתמודד עם פוסט טראומה מורכבת לאחר ה 7.10, כתוצאה מלחימה מול מחבלים ואובדן חברים ומפקדים.
המפגשים היו פעמיים בשבוע במשך שנתיים, ובמהלך התקופה הזאת א׳ לא יצא מחדרו מלבד לפסיכיאטר ולמפגשים איתי.
עולמו הצטמצם כמעט לחדר אחד וכל יציאה מהבית הייתה עבורו מאבק וחושך.
הקשבתי, האמנתי בו ועזרתי לו לגלות מחדש את הכוחות שבתוכו. לאחר שנבנה בינינו אמון, יצאנו לטבע כחלק מהתהליך הטיפולי, מה שהפך עבור א׳ את העיבוד הרגשי למאפשר יותר.
תפנית משמעותית הייתה כאשר א׳ סיפר לי שלא רק שהוא יוצא לטבע, אלא שהוא נסע לבדו לים.
ידעתי שזו לא הייתה רק יציאה מהבית, אלא צעד ראשון לשינוי, צעד של אמונה מחודשת בעצמו ובכוחותיו.
כיצד מתמודדים עם אובדן של מישהו קרוב?
מ׳ בת ה 13 הגיעה אליי לאחר שאביה ואמה נפטרו בזה אחר זה, בהפרש של מספר חודשים בודדים.
מ׳ סבלה מקושי בהתמודדות עם האובדן, שהפך אותה לילדה הורית לשני אחיה הקטנים בתוך משפחת אומנה.
במפגשים עבדנו עם כלים מעולם הפסיכודרמה. לרוב עשינו חילופי תפקידים, גם עם ההורים המאמצים וגם עם האחים הצעירים, ואת האובדן עיבדנו באמצעות מכתבים להורים שאינם.
זהו כלי הקרוב מאוד ללבי, משום שגם אני נעזרתי בו כדי להתמודד עם אובדן אבי כשהייתי ילדה.
עם השנים למדתי שהאדם שאיבדנו אינו חוזר, אך הקשר עמו אינו נעלם. הוא מקבל צורה אחרת ויכול להיות נוכח בזיכרונות, באהבה, באירועים ובצמתים משמעותיים לאורך החיים, ואת אלה איש אינו יכול לקחת מאיתנו.
לא ניסיתי להרחיק את האבל והכאב, אלא ליוויתי אותה בעיבודו וחיפשתי איתה דרך להמשיך בחייה מבלי לוותר על הקשר עם הוריה.
כיצד להתמודד עם מתבגר שמתמרד?
אני תמיד אומרת להורים: ילד הוא איש קטן. יש לו רגשות, פחדים ורצון למצוא את המקום ואת הזהות שלו. בגיל ההתבגרות הוא לא בודק רק את הגבולות שלנו, הוא בודק גם את הגבולות של עצמו.
בהדרכה אני מזמינה את ההורים לעצור לרגע ולהיכנס לנעליו: להיזכר בעצמם בגילו ולשאול מה הוא בעצם מנסה לומר לנו דרך הכעס, ההסתגרות או ההתנגדות?
כשמצליחים להרגיש את מה שנמצא מתחת להתנהגות, משהו בקשר מתחיל להשתנות. הכעס מפנה מעט מקום להבנה ונפתחת דרך חדשה להתקרב.
זוכרת מקרה שבו ישבו מולי הורים למתבגר, מודאגים מהמרחק שנוצר ביניהם. הם אהבו אותו מאוד, אך כל ניסיון להתקרב אליו הסתיים בכעס ובהסתגרות של המתבגר.
במפגשים הראשונים לא מיהרתי להציע פתרונות. הקשבתי לכאב, לפחד ולחוסר האונים שלהם. רק לאחר שנוצר בינינו אמון, הצעתי להם באמצעות חילוף תפקידים בפסיכודרמה להיכנס לרגע לנעליו של בנם.
שאלתי אותם: „מה הוא מרגיש? ממה הוא חושש? ומה הוא מבקש מכם, גם אם אינו מצליח לומר זאת?”
מתוך המקום שלו הם הצליחו לראות מעבר להתנהגות את הבן שלהם, ומשם יכולנו לחשוב יחד כיצד להציב גבולות ובו בזמן לשמור על הקרבה ועל הקשר.
כיצד מתמודדים עם גירושין באמצע החיים?
אני רוצה לספר לכם על מטופלת שהגיעה אליי לאחר גירושין. אחרי שנים שבהן הייתה חלק מזוג, היא הרגישה שאיבדה לא רק את החיים המשותפים אלא גם חלק מעצמה.
עיבדנו יחד את האובדן, את הקושי להיות לבד ואת ההתמודדות מול הילדים.
התבוננו במי שהיא הייתה לפני שהתחתנה, במי שהייתה בתוך הנישואין ובאופן שבו הייתה רוצה לראות את עצמה היום. חזרנו אל הכוחות, הרצונות והחלומות שנשכחו מעט לאורך השנים, ובדקנו אילו מהם היא הייתה רוצה לפתח מחדש.
ברגע שהיה מקום לכל הקשיים האלו, נוצרה פניות גם לדברים אחרים בתוך התהליך.
היא גילתה שהגירושין אינם רק סופה של דרך, אלא גם הזדמנות לפגוש מחדש חלקים בעצמה ולבנות חיים שמתאימים למי שהיא היום.
הסיפורים מבוססים על חוויות מהקליניקה, תוך שינוי וטשטוש פרטים לשמירה על פרטיות המטופלים.